<h1>ענינים שונים לתלמיד הרשב"א סימן א'</h1>
<h2>דף פג.</h2>
חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת במאכליו ומשתיו, ואפילו בעשיית רטיה ואספלנית וכיוצא בהו כמו שמוזכר במס' שבת (קכ"ח ע"ב) ובמס' ע"ז (כ"ח ע"א). אלא דמסתברא לי דלא על פי כל אדם מותר לחלל השבת ולעשות הרפואות, שאילו בא מי שאינו בקי כלל בחכמת הרפואות ואמר לנו סם פלוני יפה לחולי כזה, כי אני ראיתי רופא פלוני שריפא בו חולה אחר, אין סומכין עליו לחלל השבת לחולה זה. והראיה מדגרסינן ביומא בפרק הוציאו לו את הכף (מ"ט ע"א) והאמר ר' יהושע בן לוי לי התיר ר' חנינא לשחוק ולשתות שחלים בשבת, היכי דמי אי דאיכא סכנתא משרא שרי אי דליכא סכנתא מיסר אסור, לעולם דאיכא סכנתא והכי איבעיא ליה מי מסיא דניחול עליה שבתא, ואמר ליה אין, ומאי שנא דשיליה לר' חנינא משום דבקי ברפואות הוה. והא ודאי ר' יהושע שמע מפי אחרים שהשחלים מועילים לאותו חולי שאם לא כן לא היה שואל על השחלים בפרט, ואעפ"כ לא היה רשאי לעשותה בשבת עד ששאל הדבר לר' חנינא. וליכא למימר שאפשר שואלין, דהא אמרינן הנשאל מגונה והשואל שופך דמים. וטעמא רבה איכא מפני שכל החליים פעמים באין מחמת חום פעמים מחמת קור כמו שידוע אצל הרופאים, ואם כן אע"פ שנסו לזה והועיל שמא אדרבא יזיק לאחר. ולכן צריך רופא בקי להני החלי ויכיר אם אותו סם טוב לחולה זה בטבעו אם הוא מרפא בסגולה, שיש קצת סמים מועילין בין לחולי חם בין לחולי קר כמו שהזכירו הרופאים בספריהם.
ואל תתמה על הדין שהרי נחלקו התנאין בקצת מיני הרפואות אם מחללין עליהן השבת, כדתניא בפרק בתרא דיומא (פ"ג ע"א) מי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ומי שאחזו סרונכי מקיזין לו דם, ומי שאחזו ירקון מאכילין אותו בשר חמור דברי ר' מתיא בן חרש, וחכמים אומרים אין באלו משום רפואה. כלומר דר' מתיא סבר דברים אלו רפואה גמורה יש בהן ומחללין עליהן השבת, וחכמים סברי שאין רפואה שלהן מוחזקת כל כך שנחלל עליהן השבת. ואם התנאין נחלקו בכיוצא בזה איך נסמוך אנו על פי מי שאינו יודע פעולות אותו סם וכמה שיעור שתייתו ואכילתו, וגם החלי אם מחמימות או מקרירות, ולא עוד אלא שאני אומר אף בחול אסור מפני הסכנה.
ואם תשאל על משנה זו שבמס' יומא שכתבנו ואיך נחלקו ר' מתיא בן חרש ורבנן במה שהוא תלוי בנסיון. יש לי לומר שר' מתיא קבל מן הקדמונים שהדברים האלו שהזכיר מועילים לאותן חליים, ורבנן אומרים שהם נסו אותן בדורות האחרונים ולא מצאו בו תועלת. ואין לתמוה על זה שהרי גם הרופאים הקדמונים הזכירו בעשב הנקרא פאוניה שנסו אותה לחולי הנפילה והועיל, ואחד מגדולי הרופאים העיד שניסה הדבר שלוש פעמים, והרופאים האחרונים כולם אמרו פה אחד שהם עשו כן ולא הועילו כלל. וכמה מן הסמים שהעידו עליהם הראשונים שהם קובצים או משלשלים, והאחרונים פועלים בהפך על ידם, והנה אמת הנה נכון.
ומ"מ כל שהן רגילין באותו חולי לאותו אדם ויודעין שסם פלוני יפה לו, ודאי מחללין כיון שהוא רגיל בכך שאין לך רופא מומחה כמו הנסיון. וכן כל מה שכתבנו למעלה אינו אלא בענין הסמים, אבל במאכלים וכיוצא בהן שכל החולים צריכים להם מותרין אפילו שלא על פי רופא כלל, כדאמרינן במס' ע"ז (כ"ח ע"א) כל מכה שצריכה אומד מחללין השבת, כלומר כל שצריכה אומד אם יחיה ממנה מחללין מספק. ואיכא דאמרי כל שאינה צריכה אומד מחללין, כלומר מחללין מספק ואפילו שלא על פי רופא, דאי ברופא (אומד) [אומר] צריך פשיטא, ואי (באומד) [באומר] אינו צריך הא ודאי אין מחללין, אלא ודאי שלא על פי רופא קאמר.
אבל נבילה ומעשה שבת איזה מהם קודם, דבר זה נשאלה שאלה לראשונים ולא ידענו שהעלו בה כלום, ולי נראה שהדינין מוחלקין, שאילו היתה כאן נבילה והיא מבושלת ומתוקנת נותנין לו מן הנבילה, ואין שוחטין ולא מבשלין את הכשרה. משום דנבילה לאו בעלמא ומעשה שבת במיתה והקל הקל עדיף, מדתניא בפרק יום הכפורים (יומא פ"ג ע"א) גמ' מי שאחזו בולמוס תנו רבנן טבל ונבילה, כלומר מי שאחזו בולמוס ויש לפנינו טבל ונבילה, מאכילין אותו נבילה מפני שהטבל במיתה והנבילה בלאו, ואם תשיב דדילמא שאני התם דכיון דבעל הבולמוס צריך לאכול איסור נאכילנו הקל, אבל כאן מעשה שבת אחר שנעשו מותרין הן דליכא מאן דאמר מעשה שבת אסורין אלא ר' יוחנן הסנדלר ולית הלכתא כוותיה, וכיון שכן נאכילנו מעשה שבת היתר ולא נאכילנו נבילה. אין זו תשובה של כלום שהרי אנו כל עצמנו אין אנו באין לחלל השבת בבישול זה אלא בשבילו, ואם כן איך נעשה אנחנו בעדו איסור חמור כדי שלא יבוא הוא לידי איסור קל של נבילה, וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא באיסור חמור כדי שלא יבוא חבירך אלא לידי איסור קל, אלא ודאי שמעינן דנבילה מאכילין אותו.
וא"ת והא אמרינן התם טבל ונבילה תנאי היא ופרישנא כגון שאם יפריש ממנו תרומה לא יספיק לו הנשאר ועל כן צריך לאכול הכל טבל, וקיימא לן כמאן דאמר מאכילין אותו טבל ולא תרומה, משום דתרומה אין היתר לאיסורה, אבל טבל אפשר דמתקן ליה, כלומר כיון שיש לטבל תקון מצד עצמו דהיינו בהגבהת תרומה ממנו אין איסורו חשוב כשל תרומה שאין לה היתר לעולם. וכיון שכן אף כאן יש לבהמה כשרה זו הכשר שאם בא אחר ושחטה ובשלה מותר לשאר בני אדם, ואילו נבילה אין היתר לאיסורא, י"ל דשאני התם דאפשר לתקנו בו ביום, שאין איסור התיקון אלא מדרבנן דאין מגביהין תרומה ומעשרות ביו"ט, אבל כאן תיקון כשרה זו דאורייתא ובמיתה. וליכא למימר דהתם ה"ק אפשר דמתקן ליה למחר כשיהיה חול ואף בכשרה זו הרי ישחוט למחרתו בלי איסור, דאם כן לא היה ליה למימר אפשר דמתקן דהא ודאי לכשיהיה חול יתקנו ומאי אפשר דנקט, הוה ליה למינקט אבל טבל יש היתר לאיסורו. ועוד דאפילו אם תימצא לומר דאפשר דמתקן ליה למחר קאמר אפילו הכי לא דמי לנדון שלפנינו, דלא אמרו כל שאפשר לתקנו קליש איסוריה אלא בששניהם עון מיתה דכיון שענשן שוה אנו חושבין בקולא אותו שאפשר לבא לידי תקון, אבל מיתה לגבי לאו אע"פ דאפשר לתקן אכתי חמיר טפי מלאו בעלמא, וזה נכון.
זהו הדין שנראה בשהנבלה מתוקנת, שאין אנו צריכין לחלל השבת כלל, אבל אם יש כאן נבילה שאינה מבושלת וצריך לבשלה ויש כאן כשרה שצריך לשוחטה ולבשלה, בכי הא ודאי מסתברא דשוחטין העוף ומבשלין אותו אע"פ שהן שתי אבות מלאכות, דכיון דסוף סוף אנו צריכין לבשל ולחלל שבת הרי ניתנה שבת לדחות על כל פנים לגבי דהאי גברא, הלכך דוחין אותו לגמרי ועושין לו כל הצריך מן הכשרה דקליש ליה איסוריה. דגרסינן בפסחים פרק אלו דברים (ע"ב ע"א) ואיתא נמי בשבת פרק ר' אליעזר דמילה (קל"ז ע"א) תני ר' חייא לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת ושכח ומל של ערב שבת בשבת שחייב, על מה נחלקו על שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של אחר השבת בשבת שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. ואקשינן השתא סיפא דלא עבד מצוה פטר ר' יהושע רישא דעבד מצוה מיבעיא, ופרקינן רישא כגון שקדם ומל של שבת בערב שבת דלא ניתנה שבת לידחות סיפא הרי ניתנה שבת לידחות, כלומר וכיון שכן אע"ג דלא עבד השתא מצוה קליש איסוריה ופטור.
וליכא למימר דהתם ה"ק כיון שניתנה שבת לדחות הלכך ברשות קא עביד והוה ליה טרוד טרדא דמצוה ופטור, וכההוא דתנן במס' סוכה (מ"א ע"ב) יו"ט שחל להיות (אחר השבת) [בשבת] ושכח והוציא לולבו לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות. חדא דאי מהאי טעמא אתיא לה אפילו לא ניתנה שבת לידחות לפטור, דהא התם לא ניתנה שבת לידחות אצל לולב ואפילו הכי פטור, אלא ודאי לא שייך הכא למימר טריד במצוה דאדרבא אסור לו למולו ביום זה ודחויה היא מצות מילה לגמרי אצל יום זה, מה שאין כן בלולב שמצוה ליטלו בו ביום ברשות היחיד מיהא וטרוד במצותו. ועוד דהכא גבי מילה על כרחין לא מדין טרדא פטרינן ליה, דהא מקשי בתר הכי רישא נמי הרי ניתנה שבת לידחות אצל תינוקות דעלמא, ואיצטריכינן לפרוקי לגבי האי גברא מיהא לא אתיהיב. ואם איתא מאי קושיא מתינוקות דעלמא והא לאו עליה רמו ולאו איהו טריד בהו, אלא ודאי טעמא משום דקליש איסוריה הוא ומשום הכי מקשינן דכיון שניתנה שבת לידחות אצל תינוקות דעלמא הא קליש איסוריה, ופרקינן לגביה האי גברא מיהא לא איתיהיב. מ"מ שמעינן מינה דכל דניתן לדחות אצל אדם זה ממש, פטור דבר תורה מכל מלאכות שיעשה בכיוצא באותו ענין. וא"כ אפילו בשהיו לפניו שתי בהמות כשרות אחת שחוטה וצריך לבשלה ואחת שאינה שחוטה, ושחט את שאינה שחוטה לצורך חולה ובישלה פטור הוא ולא עבר אלא אאיסורא דרבנן, הלכך בנידון שלפנינו שיש לפניו נבילה שצריך לבשל אותה וכשרה שאינה שחוטה, מוטב לשחוט הכשרה ולבשלה דלא מיחייב בשחיטה זו מדאורייתא מאילו מאכילין אותו נבילה, הלכך כשרה עדיפא. זהו מה שנראה לי בכלל דברים אלו.
